להפוך ידע מקצועי
לדרך עבודה ברורה
עם הורים

כשהתחלתי לעבוד כפסיכולוגית בשירות הפסיכולוגי, היה לי הרבה ידע, אבל גם תחושה של חוסר אונים. רציתי להבין מה קורה, אבל גם לדעת מה עושים עם זה ולראות תנועה ושינוי.

לא הסתפקתי לשמוע שהילד „לא מקשיב”. רציתי לראות מה קורה ברגע שאומרים לו לא, מה ההורה עושה, מה הילד עושה בתגובה, ומה קורה שם ביניהם. כך הגעתי לעבודה יישומית בתוך הסביבה הטבעית של הילד, ולמאות שעות של ביקורי בית.

באחד הביקורים הראשונים פגשתי ילד שבגן היה מאוד קשה איתו, ובבית הוא היה „הילד הכי נוח”. הוא ישב על הספה מול הטלוויזיה, טאבלט על הברכיים, מוצץ ביד ובקבוק שתייה מתוקה לידו. חשבתי: ברור שהוא נוח, הוא כמעט לא פוגש תסכול.

מאז אני מסתכלת אחרת. ההתנהגות של ילד היא לא רק „מי הילד”, אלא גם מה קורה סביבו: כמה הוא נדרש להתמודד, איך המבוגרים מגיבים, ומה הוא למד לעשות כדי להסתדר.

מכאן התפתחה גישת הסמכות ההורית המארגנת. ההורה הוא כמו שוטר תנועה בצומת: הוא לא רודף אחרי הילד ולא שולט בו, אלא מארגן את הילד מבחוץ עד שהילד לומד לארגן את עצמו מבפנים.

לצד זה נכנס מרכיב הוויסות החושי. יש ילדים שהעולם מציף אותם ולכן הם מנסים לשלוט בו, ויש ילדים שמחפשים כל הזמן תנועה וגירוי. כשמבינים איך המערכת של הילד עובדת, יורדת הרבה אשמה מההורים ואפשר לשאול מה הוא באמת צריך.

כל אלה התחברו לשיטה אחת שמסתכלת על הילד, על ההורה, על האינטראקציה ביניהם ועל מנגנוני הוויסות. והמטרה נשארה אותה מטרה:

לא רק להבין.
להבין, ואז לדעת מה לעשות.